הדרך שלך לבלוט כשאף אחד לא מוסר לך

“לא מוסרים לי” היא השתקפות של רמת הביטחון, הפתיחות, הרצון לשפר והאסרטיביות שלך. אני תמיד מציע להסתכל על סך המחשבות והפעולות שלך ולהבין שזה נמצא אצלך.

כל ילד או ילדה שדרכו אי פעם על מגרש כדורגל שמע את המונח “לא מוסרים לי”. עכשיו, כשירדת רגע לשחק בשכונה זה משהו אחד, אבל שהמשחק זה המקצוע והקריירה, זה משהו אחר.

נכנסת למשחק, אתה חלק מהקבוצה, רץ בהתלהבות, צועק, מתקרב, מבקש — ואף אחד לא מוסר לך. לא פעם, לא פעמיים. פשוט מתעלמים.

אתה מנסה לא להתרגש מזה. אומר לעצמך שהמשחק קורה בצד השני, אולי לא ראו אותך. אתה מנסה להישאר מרוכז ומחכה להזדמנות. ואתה כבר מכיר את התחושה הזו ומנסה ממש לא להיעלב או לקחת את זה אישי. אבל ככל שזה ממשיך, משהו בפנים מתחיל להתייאש. עולה לך בראש קול שאתה לא רוצה לשמוע:
“מה קורה פה? אני בלתי נראה? הם עושים את זה בכוונה? אולי לא סומכים עליי?”

הבעיה היא שהמחשבות האלה לא נשארות רק בראש. הן מתחילות לחלחל לתוך הגוף. התנועה שלך כבר פחות חדה, אבל אתה ממשיך לנסות רק כדי להוכיח שאתה פה – אבל אתה כבר לא באמת מחובר למה שקורה. התחושה הזאת שאתה סתם שם, לא רלוונטי, לא חלק – מכרסמת. אתה קולט שאתה כמו איזה צופה בתוך המשחק של עצמך. ועכשיו זה רגע קריטי, לא בגלל שזה כואב, אלא בגלל שזה בדיוק השלב שבו את עשוי להפסיק לנסות ולהשפיע.

מי שמכיר מכיר – האינסטינקט הכי טבעי הוא להתכווץ. להיעלם עוד קצת. הרי אם “לא סופרים אותי” – אני פחות אנסה, או שאלך על בטוח ובהזדמנויות היחידות אני אעשה איזה מהלך שירחיק אותי מטעות.

פתאום צץ לו איזה מנגנון הגנה (תהליך פנימי שהמטרה שלו היא לשמור עלייך), אבל בפועל אתה פוגע רק בעצמך. כי כל עוד אתה נוכח פיזית אבל לא באמת שם מנטלית, אתה הופך להיות סוג של נוכחות פסיבית. וזה לא מי שאתה, לא הכדורגלן שאתה רוצה להיות ובטח שכיף זה לא.

ב-2016 פורסם מחקר שבדק שחקני הוקי שדה. בדקו איך ספורטאים מגיבים כשיש תחושת דחייה או חוסר שייכות. מה שמעניין אותך פה, זה שההבדל בין אלה שנשארו במשחק לאלה ש”התפרקו”, לא היה ביכולות הפיזיות. לא במהירות, לא ביכולת המקצועית או הכושר. ההבדל היה ביכולת שנקראת “refocus ability”   היכולת להתמקד מחדש.

זה אומר- לדעת לזהות את הנפילה, להבין שהיא קורית, ואז לא להישאב לתוכה. פשוט לעצור, לנשום, ולבחור מחדש איך אני מתנהג עכשיו. גם ובעיקר אם אף אחד לא רואה את זה.

אלה הרגעים שכל מאמן יגיד לך “תראה חוזק מנטלי”. זה יכול להגיד כמה דברים – אבל אם אני מזקק, הכוונה היא: תבין שהמצב לא מושלם או לא כמו שציפית, יש לך את הבחירה אם להישאב לאיזה תחושת קיפאון, אבל אני מצפה ממך להישאר רעב ומחויב. תן את המאה שלך, גם כשלא קיבלת את מה שאתה רוצה.

אני מסכים שזה קשוח. אבל התגובה הזו גורמת לך לא לוותר על עצמך. וזה, אם נהיה כנים, לא קל. להישאר נוכח כשאתה לא במרכז זה אתגר מקצועי, וגם חברתי. לא רק בספורט, אלא בחיים בכלל. אבל דווקא שם, במקום שבו קל להרים ידיים, מתגלה הספורטאי שאתה. וזה שווה הון – הרבה יותר מלקבל כדור.

לא מוסרים לי היא השתקפות של רמת הביטחון, הפתיחות, הרצון להשתפר והאסרטיביות שלך. אני תמיד מציע להסתכל על סך המחשבות והפעולות שלך ולהבין שזה נמצא אצלך. בתהליכים המנטליים אני עוזר לך לזהות את ההתנהגויות שלך ש”מרחיקות” את הכדור ממך.

לכן אני מזמין אותך (בהקדם) לפצח את הסיפור ולצאת לדרך חדשה והרבה יותר כיפית וחופשית – אני כאן בלחיצה בבאנר.