להיות ספורטאי או להיות תלמיד?

אוסנת רוזנברג היא אמא לשלושה ספורטאים צעירים שמוצאת עצמה כל שנה מחדש במאבקים מול מערכת החינוך שמערימה קשיים על הספורטאים. לטענת אוסנת, המערכת מעמידה את הספורטאים במצב של "בחירה" בלתי אפשרית- להיות ספורטאי או להיות תלמיד? היא פנתה למשרד החינוך ושטחה את הדילמה הבלתי אפשרית של תלמידים- ספורטאים במערכת החינוך הישראלית.

להיות ספורטאי או להיות תלמיד?

ספורט הוא הכלי החשוב ביותר לקיום אורח חיים בריא. הספורט תורם לגיבוש חברתי, להטמעת ערכים של שיתוף פעולה, עמידה בכללים, קבלת משמעת, למידה של כישלונות והצלחות, מניעת אלימות, טיפול בהשמנה וקצרה היריעה מלהכיל את כל יתרונותיו של הספורט. הספורטאים הצעירים לומדים בבתי הספר ומתמודדים באופן יומיומי עם השאלה – כיצד לחלק את הזמן ואת האנרגיה בין ענף הספורט ללימודיהם.

מחקר שנערך בהולנד בשנים האחרונות הוליד את הממצא החד משמעי שיש קשר ישיר וחיובי בין עיסוק בספורט להתקדמות בלימודים. המחקר קבע שתלמידים שמצליחים לעמוד בכל המטלות בענף הספורט, יעמדו גם בכל המטלות במסגרת הלימודית. ועוד הוכח, כי יום עמוס אך מנוהל נכון יועיל לספורטאי יותר מאשר יום עם זמן פנוי למסכים או לעינוגים אחרים.

משרד החינוך נותן הקלות רק לספורטאים בתחרויות ספורט לאומיות או בינלאומיות

משרד החינוך תומך בספורטאים המצטיינים ונותן הקלות לספורטאים המשתתפים בתחרויות ספורט לאומיות או בינלאומיות. אך נשאלת השאלה, מה קורה עם אותם ספורטאים בכל הגילאים ומכל הענפים שעדיין לא הגיעו (וספק אם יגיעו) לשלב של ייצוג המדינה או השתתפות בתחרויות? האם משרד החינוך מנסה להקל גם עליהם? הרי כדי להגיע לרמה של ייצוג בתחרויות ,יעברו הספורטאים שנים של אימונים. ולכן, מן הראוי לשקול להקל גם עליהם כל הדרך אל היעד הנכסף, אל היום בו יקבלו את ההכרה כמצטיינים.

אוסנת רוזנברג היא אמא לשלושה ילדים ספורטאים – נמרוד כדורסלן נערים א’ בעוצמה מודיעין, יואב כדורגלן נערים ג’ במכבי ת”א, ועיטם כדורגלן ילדים ג’ בעירוני מודיעין. אוסנת היא מאמנת מנטאלית לספורטאים ובני נוער, מנחת סדנאות להורים, לקבוצות ולמאמני ספורט. היא בעלת תואר שני במוח וחינוך. כאמא לשלושה ספורטאים היא נתקלה במשך השנים בקשיים אל מול משרד החינוך. היא יצרה קשר עם ספורטאים והורי ספורטאים שליוותה במשך השנים במסגרות השונות של חינוך ואימון מנטאלי – בענפים טניס, ג’ודו, אקרובטיקה, אומנויות לחימה, כדורסל וכדורגל, וכדי לייצג את כלל הספורטאים ולעורר מודעות היא פנתה בימים האחרונים במכתב למשרד החינוך כדי לחולל שינוי בנהלי משרד החינוך כלפיי ספורטאים.

אוסנת רוזנברג ושלושת בניה הספורטאים – נמרוד יואב ועיטם (יח”צ)

אוסנת כתבה לאתר ג’וניורליג טור דעה, בו שטחה את העניין מנקודת מבטה והטור שלה מובא לפניכם:

“בכל העולם מערכות החינוך תומכות ואף מקדמות באופן פעיל ספורטאים ומאפשרות את התנאים להתפתחותם, קשה שלא לראות קשר ישיר בין רמת ההישגים ברמות הגבוהות לבין חוסר התמיכה בספורטאים במערכת החינוך.

ההתמודדות מתחילה עם המעבר מבית הספר היסודי לבתי הספר העל יסודיים, עליהם חל מערך נהלים שונה, אלו גם שנים חשובות מאוד בהתפתחות והתמקצעות הספורטאים.

ספורטאי שנדרש להיעדר מלימודיו לטובת אימונים או תחרויות נאלץ להתמודד עם “שיטת המנות”,  שיטה על פיה היעדרות משיעורים מהווה פגיעה בציון. 

ההתמודדות מתחילה עם המעבר לבתי ספר על יסודיים – הספורטאי מתמודד עם שיטת המנות (יח”צ)

יישום והחלה של השיטה על ספורטאים תלויה במידת הגמישות ותפיסת עולמם של מנהלי בית הספר לגבי חשיבותו של הספורט בחיי התלמיד, ישנם שמתייחסים להיעדרות כמוצדקת, ישנם שלא, והישגיהם הלימודיים של הספורטאים נפגעים. 

הפער בין בתי הספר בהקשר הזה כה גדול שישנם ספורטאים שבוחרים לעבור בית ספר על כל המשתמע מכך, חברתית ולימודית, במטרה להימנע ממאבקים על התאמות לשעות האימון, התחשבות בדרכי וזמני הערכה ועוד.

משפטים ששמעתי במשך השנים תוך ליווי והתעסקות התלמידים:
“הופתעתי לגלות בתעודת המחצית ששלושה מקצועות לימוד נחסמו ללא הערכה בשל היעדרות לטובת אימונים, למרות שהשלמתי הכל, נבחנית והגשתי כל מה שצריך…”

“בסוף הגעתי לפשרה עם בית הספר וויתרתי על אימוני בוקר כדי שיכירו לי בהיעדרויות בסוף יום לימודים, כשאני נאלץ לצאת מוקדם על מנת להגיע לאימון…”

צריכים למצוא את הפשרה בין הלימודים האימונים והמשחקים (יח”צ)

“…היו ימים שהייתי מסיים לימודים מאוחר והאימון היה מתחיל מוקדם יחסית, לכן הייתי צריך להספיק לאכול צהריים בביה”ס בהפסקה, כי בשיעור היה אסור לאכול ולא אפשרו לי לצאת יותר מוקדם. אכלתי משהו בקטנה בהפסקה או בסיום היום, לפעמים הרגשתי בחילה וחולשה בזמן האימון כתוצאה מכך.”

ואז מגיעים לתיכון, ויש חובה להשתתף בשעות מעורבות חברתית- תכנית חיובית וערכית לעידוד תלמידים לתרומה לקהילה, תעודת בגרות מותנית בקיום שעות אלו. בעבר, שעות האימון לספורטאי במסגרת תחרותית הוכרו לטובת מעורבות חברתית, כיום כל פעילות במסגרת ספורט לא מוכרת פרט לנבחרת ישראל.

ספורטאי, בפרט בשלב זה, מתאמן יום יום, לעיתים מעל לאימון אחד ביום. אי הכרה במסגרות הספורט לטובת מעורבות חברתית משמעה אי זכאות לתעודת בגרות.

פעילות הספורט אינה מוכרת כיום לטובת מעורבות חברתית (יח”צ)

תלמידים – ספורטאים מוצאים עצמם נאלצים לבחור האם להגיע לאימון או למסגרות שמוכרות למעורבות חברתית, על מנת לשמר את זכאותם לבגרות. גם במקרים של חניכה או התנדבות כעוזר מאמן לשחקנים צעירים לא מוכרות שעות אלו לטובת תכנית מעורבות חברתית.

כמו במקרה של “שיטת המנות”, גם במקרה זה הספורטאים תלויים במידת הגמישות ובתפיסת העולם של הנהלת בית הספר ביחס לחשיבות הספורט בחייהם אל מול החוק היבש.

דוגמאות נוספות ששמעה תוך כדי חקירת העניין:
“אני מתאמן 12 יחידות אימון בשבוע וכמובן לומד בבית ספר.. איך אפשר לשלב שעות מעורבות חברתית במסגרת כזו? חשוב לי מאוד לסיים את בית הספר עם תעודת בגרות.”

“כל שבוע הייתי צריך לבחור אם לפספס אימון או ללכת למסגרת של מעורבות חברתית כדי לשמר את הזכאות שלי לבגרות. גם פנייה של המאמן שלי לבית הספר לא עזרה.”

לא פשוט לשלב בין פעילות ספורט אינטנסיבית לבגרויות (יח”צ)

אמירות כמו “שישקיע בלימודים זה יותר חשוב”, “או שיוותר על אימון אחד ויעשה מעורבות חברתית”, “אז לא תהיה לו בגרות עכשיו אם ספורט זה מה שחשוב לו” “שישלים אחר כך”, “אנחנו מעריכים את מה שהבן שלך עושה אבל יש נהלים”, מצד בעלי תפקידים במערכת החינוך בשיחות עם הורי הספורטאים משקפות כמה עמוק הפער בהבנת הדרישות והמחויבות למסגרות הספורט השונות.

כשמדובר בדרכי הערכה והיבחנות שוב נערמים קשיים, ספורטאים שנעדרים מבחינה לצורך תחרות לא תמיד מקבלים את האפשרות להיבחן במועד אחר או להגיש הערכה חלופית. בבתי ספר רבים נהוג להגיש עבודות קבוצתיות, אך עומס האימונים והלו”ז של ספורטאי לעיתים קרובות, לא מאפשר השתתפות במסגרת עבודה כזו ולא מאפשרים הגשת עבודה אישית במקום, כבר נתקלתי במקרים בהם ספורטאים התמודדו עם לחץ חברתי ואף חרמות כתוצאה מכך.

ספורטאים שנעדרים מבחינה לצורך משחק לא תמיד מקבלים מועד בחינה חלופי (יח”צ)

חשוב לי לציין שאני לא מפנה אצבע מאשימה כלפי הצוותים החינוכיים, גם הם, כמו התלמידים- ספורטאים נמצאים בין הפטיש לסדן של נהלים מול צרכי התלמיד. בין הרצון לתת מענה לבין הצורך לפעול במסגרת הכללים והנהלים שקובע המשרד הממונה עליהם.
נהלי משרד החינוך מכירים במסגרות פעילות לא פורמאליות שונות של בני נוער, אך לא במסגרות הספורט.

נכון, לא כל נער או נערה שמתאמן במסגרת ספורט יגיע לרמות הגבוהות, יהיה בנבחרת או יעמוד על הפודיום באולימפיאדה, אבל מדובר במסגרות חברתיות ערכיות שתרומתן לכל אותם ספורטאים\ספורטאיות לא מוטלת בספק, מסגרות שמלמדות על אחריות, נחישות, התמדה, עמידה במטרות, התמודדות עם לחץ, כשלון, הצלחה, עבודת צוות ועוד…

צריך למצוא את האיזון בין מערכת החינוך למסגרות ספורט שמעודדות לאורח חיים בריא (יח”צ)

בזמנים בהם תרבות הבילוי כוללת מגיל צעיר מאוד חשיפה לאלכוהול, עישון וסמים, מסגרות הספורט השונות מהוות מחסום של ממש לשמירה על כל בני הנוער הפעילים בהן. מסגרות שמקדמות ומעודדות לאורח חיים בריא והימנעות משימוש בחומרים כגון אלו, ככאלו הן צריכות להיות מוכרות כמסגרות עם חשיבות לאומית ממעלה ראשונה.

הגיע הזמן שמשרד החינוך יפעלו לרענון נהלים, יפעל בשיתוף עם משרד התרבות והספורט ויכיר בערכן ותרומתן החינוכית, ערכית והישגית הרבה של מסגרות הספורט השונות עבור בני הנוער והחברה הישראלית. יגבה ויתמוך בפעילותן ובקידום תרבות הספורט בישראל באמצעות הרחבת הנוהל עבור ספורטאי מייצג והחלתו על כלל מסגרות הספורט התחרותיות ולאפשר לתלמידים – ספורטאים לממש את הפוטנציאל שלהם הן כתלמידים והן כספורטאים”.

קרא עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back to top button
Close