מגרש הכדורגל כשפה משותפת: האקדמיה החדשה של ויצו הדסים כבר מספקת תוצאות
שנת הלימודים הנוכחית הביאה איתה בשורה משמעותית עבור הספורט הצעיר בישראל. בכפר הנוער ויצו הדסים הושקה אקדמיה חדשה לספורט תחרותי, המונה כיום 106 ספורטאים וספורטאיות בכיתות ז' עד י"ב. האקדמיה פועלת כמרכז מצוינות ארצי ומשלבת בין לימודים, חיי פנימייה וספורט מקצועי ברמה גבוהה.
האקדמיה כוללת חמישה ענפים מרכזיים: כדורגל בנים בשיתוף מועדון בית"ר טוברוק, כדורגל בנות, קשתות, רכיבת אופני שטח, ריצה ואתלטיקה קלה. לצד חניכים מכל רחבי הארץ, מתאמנים במקום גם בני נוער שהגיעו לישראל ממדינות שונות במסגרת תוכניות עלייה וחינוך, מה שהופך את המתחם לפסיפס אנושי ייחודי.
ההצלחה המקצועית לא איחרה להגיע. בטורניר הכדורגל של "ליגת הכפר" לעונת 2025/26, שנערך במרכז האימונים הלאומי בשפיים בהשתתפות כ-30 כפרי נוער מכל רחבי הארץ, זכתה נבחרת ויצו הדסים במקום הראשון בליגה העליונה – הישג מרשים במיוחד עבור אקדמיה שנפתחה רק השנה.
גדי יעקב, מנהל אגף החינוך של ויצו, רואה בספורט הרבה מעבר לתחרות: "אנו רואים בספורט כלי חינוכי רב עוצמה לפיתוח מיומנויות חיים כמו התמדה, עבודת צוות, התמודדות עם אתגרים, מנהיגות ומחויבות למצוינות. האמונה שלנו היא שתפקידנו לסייע לבני הנוער לגלות את הפוטנציאל שבהם ולממש אותו".
אלי בצלאל, מנהל כפר הנוער ויצו הדסים, מוסיף: "ספורט הוא מעבר להישגים ומדליות. הוא דרך חיים. הוא מלמד משמעת, התמדה וביטחון עצמי, ומעניק תחושת שייכות שתלווה את החניכים הרבה אחרי שריקת הסיום".
גיל פישל, מנהל האקדמיה ומנהל האקדמיה של בית"ר טוברוק, מסביר את החזון המקצועי: "החיבור בין המעטפת החינוכית של ויצו הדסים לבין הסטנדרטים המקצועיים הגבוהים של עולם הכדורגל יוצר עבור החניכים קרקע פורייה לצמיחה. אנחנו לא מתפשרים על המצוינות על המגרש, אבל המדד האמיתי להצלחה הוא הערכים, האחריות והחוסן המנטלי שהם בונים לאורך הדרך".
כדורגל, חברות וגעגועים: הסיפורים שמאחורי ההצלחה
מעבר להישגים הספורטיביים, הסיפור הגדול של האקדמיה נמצא דווקא מחוץ לקווי המגרש. עבור רבים מהחניכים, ובעיקר אלו שהגיעו לישראל ממדינות אחרות, הכדורגל הפך לשפה משותפת שעזרה להם להשתלב, להכיר חברים חדשים ולהרגיש בבית.
ורסילייה פחימה (16) מאילת, שחקנית קבוצת הכדורגל לבנות, מספרת: "הכדורגל הוא השראה בשבילי והחלום שלי הוא באמת להצליח בתחום הזה. הכי כיף לי בויצו הדסים זה הגיבוש של כל הילדים ושכולם פה מאוד חברותיים. האקדמיה לספורט עוזרת לי להתאמן ולהשתפר, ואני מרגישה שהיא מקדמת אותי בכל יום מחדש. אם הייתי צריכה לתאר את עצמי במילה אחת – הייתי אומרת חזקה".
שרה רוסיני (17), שהגיעה ממקסיקו ומשלבת בין כדורגל לאתלטיקה, מספרת על ההתמודדות עם המעבר לישראל: "הדבר שהיה לי הכי קשה כשהגעתי לפנימייה היה להיות רחוקה מהבית ומהמשפחה. הכדורגל והאקדמיה עזרו לי מאוד בתקופת ההסתגלות. דרך הספורט הכרתי אנשים חדשים, הרגשתי שייכת והיה לי משהו שאני אוהבת לעשות בכל יום. הספורט נותן לי ביטחון, משמעת ומוטיבציה".
גם רודריגו מאש (17) מסן פאולו שבברזיל מצא בכדורגל בית חדש: "אני משחק הרבה כדורגל וזה עושה לי טוב. דרך האימונים הכרתי אנשים חדשים וחיזקתי קשרים עם חברים. המרחק מהמשפחה לא פשוט, אבל החברים והקבוצה תמיד עוזרים לי. אני אוהב לשחק כקבוצה וליהנות ביחד".
חברו הברזילאי תומס פינסקי (17), שעלה לישראל לפני כשנה וחצי, מוסיף: "הדבר הכי קשה עבורי הוא להיות רחוק מהמשפחה, אבל כשאני משחק כדורגל אני חושב רק על הדברים הטובים שהספורט נותן לי. כדורגל הוא הספורט הכי טוב בעולם בעיניי כי הוא קבוצתי, אינטנסיבי ומחבר בין אנשים".
גם בקרב השחקנים הישראלים מורגשת התרומה של המסגרת. רן דואיב (15), חלוץ בבית"ר טוברוק ותלמיד כיתה ט', מספר: "הדבר הכי טוב כאן הוא שהכול זמין – בית הספר, הפנימייה והאימונים. האקדמיה תורמת לי המון מבחינה מקצועית ואישית. יש אימונים, חדר כושר, משמעת ומעטפת מקצועית. אני מאמין שספורט יכול לאחד אנשים ממקומות שונים ולהפוך אותם לקבוצה אחת".
יואל סירקין (18), שעלה ממקסיקו במסגרת תוכנית נעל"ה, מסכם: "כדורגל עבורי הוא הזמן החופשי שלי. הוא עוזר לי לשחרר, ליהנות ולהתמודד עם המרחק מהבית. זו באמת שפה אוניברסלית שמחברת בין אנשים מכל מקום".
גם לאוטרו מזור (16), שעלה מארגנטינה, מדגיש את הערך החברתי: "מה שאני הכי אוהב בכדורגל זה החלק החברתי. דרך המשחק אני מכיר אנשים חדשים ומחזק חברויות קיימות. האימונים גם עוזרים לי לפתח משמעת עצמית ולהתקדם".
הספירה לאחור למונדיאל: ברזיל, ארגנטינה, מקסיקו וספרד כבר מוכנות
בעוד מספר ימים ייצא לדרך המונדיאל, ובכפר הנוער הרב-תרבותי ההתרגשות כבר מורגשת היטב. עבור החניכים שהגיעו ממדינות שונות ברחבי העולם, מדובר בהרבה יותר מטורניר כדורגל – זו הזדמנות להתחבר מחדש לבית, למשפחה ולתרבות שממנה הגיעו.
רודריגו מאש משוכנע שהנבחרת שלו תלך עד הסוף: "בברזיל האווירה מטורפת בזמן מונדיאל. כולם יוצאים לראות משחקים ביחד וחוגגים. אני מאמין שברזיל יכולה להגיע רחוק מאוד. השחקן האהוב עליי הוא ניימאר".
גם תומס פינסקי לא מהסס: "ברזיל תזכה במונדיאל. יש לנו חמישה גביעים ואנחנו תמיד פייבוריטים. השחקן האהוב עליי הוא ויניסיוס ג'וניור, שמייצג את הכדורגל הברזילאי שכל העולם אוהב".
ורסילייה פחימה מצטרפת למחנה הברזילאי: "אני חושבת שברזיל תזכה במונדיאל. השחקן שאני הכי אוהבת לראות הוא רפיניה".
מהצד המקסיקני, יואל סירקין מספר: "במקסיקו כל משחק מונדיאל מרגיש כמו חג. כל המדינה עוצרת כדי לראות את המשחקים. כמובן שאני רוצה שמקסיקו תצליח, אבל בעיקר מחכה ליהנות מהטורניר".
שרה רוסיני מספקת הצצה מיוחדת לאווירה במולדתה: "במקסיקו המונדיאל נמצא בכל מקום – בבתי הספר, ברחובות ובבתים. כולם מדברים עליו ואוספים את אלבום המונדיאל. זו חגיגה שמאחדת אנשים. אני חושבת שברזיל תזכה, אבל מקווה שמקסיקו תפתיע. השחקן האהוב עליי הוא חאבייר 'צ'יצ'ריטו' הרננדס, שהיווה השראה לדור שלם של ילדים במקסיקו".
לאוטרו מזור, שמגיע מארגנטינה, לא מוכן לשמוע על תסריט אחר: "בארגנטינה המונדיאל הוא תמיד מסיבה, לא משנה אם מנצחים או מפסידים. מבחינתי ארגנטינה תזכה, ומסי תמיד יהיה השחקן האהוב עליי".
ומי מייצג את הזווית הישראלית? רן דואיב דווקא הולך עם אלופת אירופה: "אני חושב שספרד תזכה במונדיאל, אבל השחקן האהוב עליי הוא ליאו מסי".
בסופו של דבר, האקדמיה החדשה של ויצו הדסים היא הרבה יותר ממסגרת ספורטיבית. היא מקום שבו נערים ונערות ממקומות שונים, תרבויות שונות ושפות שונות נפגשים סביב אהבה משותפת אחת – הכדורגל.
הזכייה בליגת הכפר היא הישג מרשים בפני עצמו, אך עבור רבים מהחניכים, הניצחון הגדול באמת נמצא בחברויות שנוצרו, בתחושת השייכות שנבנתה ובחלומות שמתחילים להתגשם מדי יום על כר הדשא. אם לשפוט לפי השנה הראשונה של הפרויקט, נראה שבויצו הדסים רק התחילו את המסע.
