"הלוואי שהיינו קמים מהסיוט הנורא הזה"

היום מציינים שנתיים לפרוץ מלחמת חרבות ברזל – מלחמה שגבתה את חייהם של כמעט שני אלפים ישראלים באותו יום קשה, ה־7 באוקטובר, ובימים שלאחריו. בין המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל נמצאת משפחת שמלי.
אלון שמלי ז"ל, בן 34 בלבד, נרצח בפיגוע במצרים יום לאחר פרוץ המלחמה, בזמן ששהה עם רעייתו מור בחופשה באלכסנדריה – חופשה שהפכה באחת לטרגדיה נוראה.

שמלי היה דמות מוערצת ואהובה בכל מקום שבו פעל – הן במסגרת עבודתו כמורה לחינוך גופני בבית הספר "ראשונים" בבת-ים, והן במועדון הפועל תל אביב, שם שימש כמאמן ראשי וכעוזר מאמן בקבוצת נערים א' עם פתיחת עונת 2023/24.
מעבר להיותו מחנך ומאמן מסור, היה כדורגלן פעיל בעצמו, ושיחק לאורך השנים במספר קבוצות בליגה ג', תוך שהוא משלב את אהבתו למשחק עם שליחותו החינוכית על הדשא ומחוצה לו.

בכתבה מיוחדת זו התראיינה אלמנתו, מור שמלי, שסיפרה בכנות נוגעת ללב על הגעגוע האינסופי שאינו מרפה גם שנתיים לאחר האסון. מור שיתפה בדרכים השונות שבהן היא ומשפחתה פועלים כדי להנציח את זכרו של אלון, ובקשר המיוחד שנוצר עם מועדון הפועל תל אביב – ובמיוחד עם קבוצת הנערים שנושאת כיום את שמו בגאווה.
בהזדמנות זו חשוב להזכיר כי גם שנתיים לאחר פרוץ המלחמה, 48 חטופים עדיין נמצאים בעזה. כולנו תקווה כי ישובו במהרה לביתם.

מור, אני משוחח איתך ברגע טעון במיוחד – מצד אחד חג הסוכות, זמן של משפחה ושמחה, ומצד שני, מציינים שנתיים לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, המלחמה שגבתה גם את חייו של אלון, זכרונו לברכה.
הזמן עובר, אך האם הגעגועים משתנים, או שהם נשארים באותה עוצמה כמו אז? כיצד זה משפיע על חיי היומיום שלכם כמשפחה?
"הגעגועים רק גוברים. קשה לתפוס שעברו כבר שנתיים – החוסר של אלון מורגש בכל רגע, בכל פינה, בכל חוויה ומעשה. הוא חסר לנו מאוד. החיים שלנו השתנו לחלוטין; השמחות כבר אינן שלמות, אנחנו חושבים עליו בכל שנייה, והחגים… כבר לא באמת חגים. את סוכות רובנו בכלל לא מסוגלים לציין. הלוואי שיכולנו להתעורר מהסיוט הנורא הזה ואלון היה כאן איתנו."

מבין כל תכונות האופי הבולטות באלון, איזו בעינייך הייתה הכי מייצגת אותו?
"קשה לבחור תכונה אחת, כי אלון היה בחור כובש לבבות שאי אפשר לתמצת במילה אחת. הוא היה העוצמה שבשקט – צנוע, מלא בחוש הומור, ותמיד חושב קודם כול על טובת האחרים."

אלון היה יותר ממאמן כדורגל – הוא היה איש משפחה, מורה, ובעיקר בן אדם. אשמח שתספרי על הרגישות שבו, על ההכלה והאנרגיה החיובית שהקרין.
"אלון היה ספורטאי בנשמה, אדם שחי ונשם ספורט והצליח להדביק את הסביבה שלו באהבה הזאת. הוא העריך כל ענף ספורט וראה בו דרך חיים. אבל מעל הכול – אלון היה משפחתי. המשפחה הייתה אצלו תמיד במקום הראשון. הוא היה דואג ומסור, כזה שתמיד חושב על טובת האחר לפני עצמו. ידע להתפשר, למצוא את שביל האמצע, ולא היה בו שמץ של אגו. אי אפשר היה לריב איתו – גם אם היית מנסה. הוא פשוט היה החבר הכי טוב בעולם, אהוב ונערץ על כולם.

בהלוויה שלו לא היה מקום להכיל את כמות האנשים שהגיעו. כולם כיבדו אותו, וכולם הרגישו שאלון היה החבר הכי טוב שלהם – בזכות היחס האישי, האמיתי והחם שנתן לכל אחד. היה בו קסם מיוחד, כזה שלא ניתן להסביר במילים.

מעבר להיותו מאמן, אלון היה גם מורה לחינוך גופני ואיש חינוך מעורר השראה. תלמידים שלו ממשיכים לדבר עליו גם שנתיים אחרי, לספר כמה היה משמעותי עבורם וכמה שינה להם את החיים. היו ילדים שהוא פשוט הציל – גרם להם להגיע לבית הספר, להאמין בעצמם. אלון לא דיבר הרבה – הוא עשה. הוא היה דוגמה אישית חיה, ולכן כל כך סחף אחריו אנשים."

קבוצת נערים ב’ צפון של הפועל תל אביב נושאת את שמו של אלון זו השנה השלישית ברציפות. ספרי על הקשר המיוחד שנוצר ביניכם לבין המועדון, ועל הרגעים שנחרטו במיוחד בעקבות החיבור הזה.
"זו כבר עונה שלישית, ובעונה הראשונה הם אפילו זכו בגביע המדינה – משהו שלא נשכח מאיתנו לעולם. מרגש כל פעם מחדש לראות את השחקנים עולים למגרש עם חולצות אימון לזכרו של אלון. בכל גול הם רצים אלינו ליציע לחגוג יחד, וזה מחמם את הלב. כל שחקן בקבוצה הופך לשגריר של אלון, מעביר הלאה את הסיפור שלו ודואג שהוא לא יישכח.

בכל פתיחת עונה אנחנו נפגשים עם השחקנים החדשים ומספרים להם מי היה אלון. כך נוצר חיבור אמיתי בינינו לבין הקבוצה – חיבור של לב, של משמעות. הקבוצה מקבלת רובד נוסף מעבר לספורט עצמו; פתאום יש גם רוח, עומק, משהו שמעניק ערך נוסף לכל משחק ולכל מאמץ.

כמובן שניצחון הוא מרגש, אבל מה שבאמת חשוב זו הדרך – המאמץ, הערכים, הרוח הספורטיבית, גם בניצחון וגם בהפסד. זו הרוח של אלון. כמו במילים מהשיר של הפועל: ‘הפועל, אותך אוהב בטוב וברע, לא משנה מה התוצאה’. אנחנו תמיד שם, מוחאים להם כפיים בסוף כל משחק, מכבדים אותם במשהו טעים, ובעיקר גאים בהם – שהם מייצגים את עצמם, את הפועל, ואת אלון – בכבוד גדול."

מה המשמעות בעבורך של ה"תואר" אלמנה שכולה – במיוחד כשאתם הייתם זוג צעיר, בתחילת הדרך, עם חלום להקים יחד משפחה ובית יציב לטווח ארוך?
"אני שונאת את התואר הזה. אני לא 'אלמנה שכולה' – אני פשוט אשתו של אלון. החבר הכי טוב שלי בעולם, האהבה של חיי. רצינו לבלות את כל החיים יחד, להזדקן אחד לצד השנייה. היינו זוג שתמיד רצה להיות עוד יחד – אף פעם לא נמאס לנו. תמיד מצאנו את הדרך להסתדר, לצחוק, לאהוב.

האובדן הזה הוא בלתי נתפס. אין מילים בעולם שיכולות לתאר את העוצמה של הכאב הזה. ברגע אחד, החיים קרסו. המשפחה הקטנה שלנו – מור ואלון – פשוט נמחקה. ומאז, כל יום הוא ניסיון לחיות לצד החוסר הזה, לזכור ולנשום מחדש."

באילו דרכים נוספות את פועלת כדי להמשיך ולשמור על הנצחתו של אלון – במיוחד כשהפיגוע במצרים התרחש בצילם של אירועי ה־7 באוקטובר בישראל?
"אנחנו מדביקים מדבקות בכל מקום, כדי שיזכרו את אלון. אני מתראיינת בכל מקום שבו נותנים לי במה ומספרת את הסיפור שלנו. דיברתי גם בוועדות בכנסת, ואני נלחמת כדי שיבינו שהאירוע שבו נרצחו שלושת הישראלים במצרים – ביניהם אלוני שלי – הוא חלק בלתי נפרד מהטבח שהחל ב־7 באוקטובר. אותו יום נורא לא התרחש רק בעוטף, אלא התפשט גם למוקדים נוספים, בהם גם במצרים. חשוב לי שהמדינה תכיר בכך, שיזכרו את שלושתם כחלק מהנרצחים של אותו יום שחור בתולדות העם שלנו.

בבית הספר 'ראשונים' בבת ים, שבו אלון לימד, קראו לאולם הספורט על שמו. בנוסף, מדי שנה נערך שם טורניר כדורגל לזכרו, ויש גם קיר הנצחה והיכל תהילה הנושאים את שמו. המנהלת, המורים והתלמידים ממשיכים להנציח אותו בכל דרך אפשרית, בכל טקס ובכל פעילות. אלון היה דמות משמעותית כל כך בבית הספר, והם פשוט לא שוכחים אותו — זה מרגש אותנו מאוד.

גם החברים של אלון מקיימים מדי שנה טורניר לזכרו, ואנחנו, המשפחה, משתתפים באופן קבוע במשחקים של הפועל תל אביב עם חולצות לזכרו. בנוסף, בשיתוף פעולה של הפועל תל אביב, מרכז תותים ואיתנו – הקמנו את קבוצת הנוער הראשונה בארץ של הפועל שווים בריבוע – קבוצה של נערים עם וללא מוגבלויות שמתאמנים יחד פעם בשבוע בכדורגל. זו יוזמה שמבטאת בדיוק את מה שאלון האמין בו – שוויון, אהבה לספורט, וחיבור בין אנשים באשר הם."

היום כמעט בכל מועדון בארץ קיימות קבוצות לבוגרים עם וללא מוגבלויות, אבל לנערים עדיין אין מספיק מסגרות כאלה. אנחנו מקווים שעוד מועדונים ילכו בעקבותינו ויצטרפו למיזם, כדי להמשיך את המורשת של אלון גם בקרב הדור הצעיר.

בנוסף, השתתפנו ביוזמות הנצחה נוספות לזכר נרצחי 'חרבות ברזל', ואנחנו ממשיכים לעשות כל מה שאפשר כדי לשמור את הזיכרון של אלון חי. כיפות, נרות, צעיפים, חולצות – בכל מקום אנחנו מצרפים את התמונה שלו. זו הדרך שלנו לוודא שהוא ממשיך ללוות אותנו בכל רגע ובכל מקום."

אתר ג׳וניורליג מחזק את משפחת שמלי ואת כלל המשפחות שאיבדו את יקיריהן במלחמה.
ליבנו אתכם – מי ייתן והזיכרון של יקירינו ימשיך להאיר, להעניק השראה וללוות אותנו בכל מגרש ובכל יום.