טום גיסברג פותח את הלב

שנתיים וחצי חלפו מאז לכתו של עיליי אסייג ז"ל, וההלם עדיין מלווה את חבריו הקרובים. עיליי היה ילד נעים הליכות, מקצוען אמיתי ומי שחתר לניצחון בכל מחיר, ללא קשר לגודל המשימה שניצבה בפניו.

בכתבה לא שגרתית זו יצאנו לרגע מעולמות הכדורגל ושוחחנו עם טום גיסברג (שנתון 2008), שחקן קבוצת הנוער של מטה אשר, מחבריו הקרובים ביותר של אסייג ז"ל. גיסברג משתף בגעגוע שאינו מרפה גם שנתיים וחצי לאחר לכתו, בהתמודדות עם הפציעה שממנה הוא סובל לצד האובדן, ובמחשבות שמלוות אותו בחיי היומיום.

שנתיים וחצי אחרי, נראה שהאובדן של עיליי עדיין מלווה אותך בעוצמה. הייתם חברי אמת, בגוף ובנפש. ספר על הקשר שנרקם ביניכם לאורך השנים.
"היינו באותה כיתה בבית הספר היסודי, ושם למעשה הכרנו והפכנו לחברים טובים. באזור תקופת החטיבה הקשר מעט התרופף, כי כל אחד הכיר חברים חדשים, אבל תמיד נשארנו חברים. בסופו של דבר, הכדורגל תמיד חיבר בינינו והיה נושא משותף לשיחות. בהמשך הפכנו לחלק מחבורה אחת גדולה, והקשר בינינו חזר להיות קרוב וחזק מאוד. לקראת סיום כיתה ט' התגלה שעיליי חולה בסרטן".

אתה זוכר את הרגעים שבהם התבשרת שעיליי חולה בסרטן?
"הייתה לנו מורה שהייתה מאוד טובה אלינו, והיא הבחינה שמשהו אצל עיליי לא תקין. היא הציעה לו ללכת הביתה ולנוח. באותו יום הבחינו שיש לו פזילה בעין, ומשם החל תהליך האבחון. לאחר מכן הוא לא הגיע לבית הספר במשך כשבועיים. שלחתי לו הודעה, ומאותו רגע הקשר בינינו התחזק אפילו יותר. אמרתי לעצמי שמאז אני לא עוזב אותו לעולם".

"הוא היה בבית חולים, ידעו שיש לו גידול אך לא היה ברור אם מדובר בגידול סרטני. אחרי ניתוח מציל חיים הוא היה מורדם לחודש וחצי, קשר יומיומי עם המשפחה וזה היה בעייתי. תוך כדי הוסיפו לו שם אמצעי- חיים, מתוך אמונה שהוא יחלים. אני זוכר שהמאמן בכרמיאל כינס את כולנו בקבוצה, הודיעו לנו על דבר מחלתו וכולם לקחו את זה באופו קשה כשהוא עדיין היה מורדם".

איך ההתמודדות הזו השפיעה עליך באופן אישי?
"באותה תקופה לקחתי על עצמי לפגוש את עיליי בתדירות גבוהה יותר. היינו יחד כמעט 24/7, ובין טיפול לטיפול תמיד השתדלתי להיות שם בשבילו. לא תמיד התאפשר לי לנסוע עד בית החולים בחיפה, ולפעמים זה עורר בי תחושה לא נעימה, אבל כך או כך הקפדנו לשמור על קשר ולקיים שיחות טלפון רבות".

"תמיד האמנתי שעיליי ינצח. גם אבא שלי חלה בעבר במחלה, וברוך ה' החלים, ולכן ידעתי מהי התמודדות כזו ועד כמה עיליי הוא לוחם. יש אנשים שרק לאחר מותם מתחילים להלל אותם בלי הפסקה, אבל על עיליי הייתי אומר את אותם הדברים גם בחייו. הוא היה חזק, לא עישן, לא שתה משקאות ממותקים והיה בריא כמו שור. הוא אף פעם לא החסיר יום לימודים רק כדי להתחמק מבית הספר — תירוצים פשוט לא היו קיימים אצלו".

מתי הבנת שמצבו של עיליי החמיר ושזה כבר לא אותו עיליי שהיית רגיל לדבר איתו?
"כשהוא נכנס לתרדמת השנייה שלו, ב־9 באוקטובר, כבר היה אפשר לראות שהגוף שלו נחלש ושמצבו החמיר. הוא התקשה לדבר ונאלץ להיעזר בכיסא גלגלים. כשהיינו מתכתבים בוואטסאפ, הוא היה שולח לי הודעות קוליות, ופתאום שמתי לב שהוא מדבר לאט מאוד. באותו רגע הבנתי שמצבו הידרדר".

השיחה האחרונה יחד: טום חזר מאוכזב ממבחנים במכבי חיפה, ועיליי, למרות ההידרדרות במצבו ודיבורו האיטי, ביקש לעודד אותו. השניים נפגשו, וטום העיד כי המפגש האחרון הזה הכניס אותו לפרופורציות והעניק לו הסתכלות אחרת על החיים.

במעבר חד לכדורגל — עד כמה הקעקוע שלך, שבו מופיע אחד ממשפטיו של עיליי, מעניק לך ביטחון והשראה, במיוחד בתקופה שבה אתה מתמודד עם פציעות חוזרות?
"חזרתי מהלוויה וקיבלתי הודעה שיש לי פריצת דיסק בגב. הייתי צריך להכיל גם את העובדה שעיליי איננו וגם את הפציעה שלי. אני לא משווה בין הדברים, חלילה וחס, אבל היום הקשה הזה הפך עבורי לקשה עוד יותר. לעיליי היו הרבה משפטים חכמים, אבל המשפט שבחרתי לקעקע היה בעיניי הבולט מכולם. הוא אמר: 'אם אתה חושב שהמצב שלך חרא, תחשוב שיש אנשים בעולם שנמצאים במצב גרוע יותר משלך'. זה משפט שילווה אותי כל החיים, ולעולם לא אשכח אותו".

עד כמה זה מאתגר עבורך לא לשחק כדורגל באופן רציף?
"קשה מאוד. זה גרם לי אפילו לחשוב האם זה לא בשבילי. כל החיים שלי חלמתי לשחק כדורגל ולתקופה היה לי סוויץ' בראש- פרישה למען גיוס לגבעתי. דווקא דרך הפציעות הגעתי למסקנה שאני לא יכול בלי הכדורגל, דרך הפציעות הבנתי שאני חייב לעצמי את הכדורגל כי כל יום אני מחכה לאימון ולגעת בכדור, זה חלק בלתי נפרד מהשגרה שלי, הכדור זה האהבה הכי גדולה שלי בחיים".