"כשאומרים אורי- אז אומרים חיוך"

הזירה העזתית במלחמת חרבות ברזל הייתה חזית הלחימה המרכזית למשך שנתיים, חזית בה נפלו לא פחות מ-472 חללים גיבורים שהקריבו בגופם ובנפשם למען המדינה, מדובר במספר בלתי נתפס. אחד מאותם חללים הוא אורי כהן הי"ד, שנקדיש לזכרו בשתי כתבות שונות את החלק השלישי בסדרה "חלל אחד ביום".

אורי שיחק למשך חמש עונות בהפועל פ"ת כשאף היה שחקן הרכב בליגות העל בשנתוני הנערים, נוכחותו במגרש ומחוצה לו הורגשה היטב. הוא היה שם בהעפלה לפלייאוף העליון בעונת העלייה, הוא היה שם גם כשחקן מוביל בנערים א' כאשר גילה שליטה במרכז המגרש.

דווקא בשיא פריחתו, כהן בצעד אמיץ החליט להזניח את הכדורגל למען שירות קרבי עבור מדינת ישראל. קצת לאחר גיוסו ליחידת יהל"ם בדצמבר 2023, אורי חזר לכר הדשא לחצי השני של עונת 2023/24 כאשר שיחק בשורות קבוצת הנוער של אור יהודה.

ביום שישי 6.6.25, אורי יחד עם חבריו לצוות לקחו חלק בפעילות מבצעית בדרום רצועת עזה, פעילות בסופה קריסת מבנה כתוצאה מפיצוץ מוען הובילה לנפילתו. אורי הותיר אחריו הורים- עדי ויערה, בת זוג- נוגה, וארבעה אחים- גל, אייל, דן וניר.

האהדה לה זכה אורי הורגשה בכל מקום בו נכח, בין אם בצבא ובין אם במגרשי הכדורגל. בחלקו הראשון של מאמר ההנצחה לזכרו, ראיינתי את אורי זיו, שזכה לשתף פעולה עם כהן למשך שנתיים ובכתבה זו הוא מספר על הקשר האדוק ביניהם שנמשך גם לאחר שהשניים הפרידו כוחות במגרש.

תאר לי את אורי מבחינת אישיות ותכונות אופי מייצגות.
"הכרתי את אורי כשהגעתי להפועל פ"ת, בתור שחקן חדש שהיה יחסית ביישן לקח לי זמן להתחבר ואורי עזר לי להתאקלם מכל הבחינות, הוא לקחת אותי כפרוייקט אישי שלו בשתי ידיים ומכאן נהיינו חברים מאוד טובים בכדורגל ומחוצה לו. הוא פשוט היה מדהים בבחינה החברתית, תמיד היה שם כשצריך ותמיד עזר לך להרגיש בנוח. כל מה שהוא רצה זה לשמוח ושהאווירה סביבו תהיה חיובית. כשאומרים אורי- אז אומרים חיוך".

יצא לכם לשתף פעולה בהפועל פ"ת לשנתיים, מה שהוליד למעשה את החברות ביניכם. מה הרגעים הזכורים עליך לטובה מאותן שנתיים?
"יש רגע שהכי זכור לי בנערים ב', היה לנו משחק בקרית שמונה ונסענו כולם לבית מלון בעיר. כמובן שהיינו ביחד בחדר ולא אשכח את זה, בין הרגעים היותר כיפים שלי בכדורגל, לחלוק איתו חדר הייתה חוויה מדהימה ואין בנאדם יותר שמח ממנו. גם ההעפלה לפלייאוף העליון זכורה לטובה, היינו משחקים ביחד באותה עמדה ככה שבקטע הזה היינו אחד ליד השני ועזרנו במגרש, זוכר שלא הפסקנו לחגוג ביחד. אורי היה בן אדם של כיף שאיחד את הקבוצה והרים את החברים, הוא היה מנהיג שקט שידע להביא את המילה הנכונה ולגרום לך לחייך".

אפשר לומר שאותו ערב בקריית שמונה חיזק את הקשר ביניכם?
"חד משמעית. אורי היה בן אדם של כיף שאיחד את הקבוצה והרים את החברים, הוא היה מנהיג שקט. הוא לא היה חייב לצעוק רק כדי שישמעו אותו מדבר, הוא פשוט היה צריך את הרגע שבו ידע להביא את המילה הנכונה ולגרום לך לחייך".

תחזיר אותי לרגע בו קיבלת את האינדיקציה הראשונית כי אורי לא בין החיים
"ישבתי בערב בסלון בבית ופתאום קיבלתי הודעה מחבר שהיה איתנו בקבוצה- "תגיד לי שמעת על אורי?", בהתחלה לא הבנתי במה מדובר ואז הבנתי כי הוא אחד הלוחמים שנהרגו. בהתחלה לא עיכלתי ומהר כתבתי לו הודעה בווטסאפ כדי להתפלל שזה לא אמיתי. עברו 24 שעות מהרגע שקיבלתי את השמועה ועד שזה נהיה רשמי, בשבת התנהגתי כרגיל כאילו כלום לא קרה אבל כשקיבלתי את הבשורה התפרקתי.

זו הייתה פעם ראשונה שחוויתי דבר כזה, זה שיתק אותי בהתחלה ולקחתי את זה מאוד קשה. גם בלווייה, בחיים לא הרשיתי לעצמי להתפרק ככה. שיחקנו ביחד בכדורגל והוא החליט לעשות מעשה מדהים- במקום להיות כדורגלן מקצועי הוא בחר להיות לוחם ולהגן על המדינה, מעריץ אותו על זה".

אתה זוכר את הפעם האחרונה בה נפגשתם פנים מול פנים?
"ממש רגע לפני שהוא חזר לצבא בפעם האחרונה, פגשתי אותו ברכבת אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו. פתאום ראיתי אותו ומיד עלה לי חיוך, הספקנו לעשות שיחה על עשר דקות בה דיברנו על ענייני צבא וכל אחד שיתף על מה שהוא עובר באותה תקופה. המחשבה הזו ריסקה אותי, כאילו רק לפני כמה שבועות ראיתי את הבנאדם ופתאום הוא איננו. אם זה היה תלוי בי הייתי רוצה לעשות איתו עוד משחק אחד אחרון, לחוות איתו את הקשר על המגרש באותה עמדה וכל אחד עזר לשני להתקדם על הצד הטוב ביותר".

איך אתה מתמודד ביומיום עם העצב והשכול בידיעה שמישהו שהיה אבן דרך בקריירה שלך איננו?
"באותו יום שקיבלנו את ההודעה הרשמית שזה אכן אורי שנפל, פתחתי מיד את הארגז של המיטה כדי לחפש את התמונה הקבוצתית שלנו מהפועל פ"ת בנערים ב' ומאותו יום היא חזרה להיות על השידה ליד המיטה. שמתי גם סטיקרים של אורי על האוטו, בשער של הבית ואני פשוט מנסה להמשיך לחייך ולשמוח כמוהו, זה מה שהוא היה רוצה שכל אחד ימשיך לעשות".

איך יום הזיכרון הזה תופס אותך בבחינה הרגשית?
"בדיוק דיברתי עם אמא שלי לקראת יום הזיכרון, אף פעם לא יצא לי להכיר מישהו שנהרג עד השנה שעברה. אם הייתי הולך לטקסים בישוב בו אני גר אז מעכשיו ההתלבטות הזאת של לאן ללכת נעלמה. עד סוף החיים שלי אהיה עם אורי ואבוא לבקר אותו, הוא תמיד ישאר אצלי בלב".

בחלקו השני של המאמר שיעלה בהמשך היום, נשוחח עם יערה, אמו של אורי.