מכישלונות אנחנו צומחים

ליעד נבט רק בן 15 ומשחק באינטרכט פרנקפורט הגרמנית כשמשפחתו נמצאת בישראל. הוא מספר על הקשיים בדרך, וקור הרוח שסיגל לעצמו בכדי להצליח במקום זר ומנוכר. הוא מספר על המאמן הגרמני הקשוח, על הגזענות וחשוב לו להעביר את המסר ששום דבר לא בא בקלות וויתורים נועדו לחלשים.

ליעד נבט – מכישלונות אנחנו צומחים (צילום: אינטרכט פרנקפורט)

בשנים האחרונות, יותר ויותר ישראלים מזמינים כרטיסים למשחקי כדורגל בכל העולם. הכדורגל הגרמני הידוע בפיזיות החזקה, במהירות ובמשמעת הברזל הפך גם הוא מוקד עליה לרגל. השילוב בין ביקור באתר מתוייר לבין משחק כדורגל של קבוצה מובילה נחשב בגדר הגשמת חלום.

ליעד נבט רק בן 15, נולד וגדל במודיעין, אולם עבורו פרנקפורט הוא לא יעד לטיול כי אם ביתו הראשון בימים אלה, שם הוא מתאמן, מזיע ומשחק – במרחק של 4032 ק”מ מהבית בישראל, מהוריו וממשפחתו.

בשנים האחרונות, גרמניה הפכה לאחת הנבחרות האיכותיות בעולם מבחינת מחלקות הנוער. גרמניה שהביטה על צרפת וספרד המעמידות פס ייצור מרשים של שחקנים, התקנאה, למדה את השיטה ואף היא החלה להקים אקדמיות בכל מועדון. אצל הגרמנים ההתאחדות לכדורגל מכתיבה מה מלמדים בכל גיל ויש להם שיטה ובה הם דבקים.

ליעד נבט – משחק בפרנקפורד הגרמנית (יח”צ)

ליעד הוא ילד של שליחויות – אבא עובד משרד החוץ ובשל כך נסעה המשפחה לשליחות בגרמניה, כששנים קודם עוד הספיקו להיות בשליחות בפריז. מגיל 10 נדד ליעד בקבוצות גרמניות- רוט וויס, וויסבאדן והופנהיים וזו העונה השנייה בה הוא משחק כבלם בקבוצת אינטרכט פרנקפורט. הוריו התגוררו בברלין וליעד בפרנקפורט, מרחק 550 ק”מ, כאשר לשם השוואה – המרחק בין ת”א לאילת הוא כ-450 ק”מ. בינתיים, הוריו סיימו את השליחות וחזרו ארצה וליעד החליט להישאר שם בגרמניה הקרה, הבירוקרטית והנוקשה. אל לנו גם לשכוח, שיהודי בגרמניה לעולם ועד יפגוש סביבה עוינת.

אתגר גדול לנער צעיר להיות רחוק מהמשפחה (אינסטגרם ליעד נבט)

דמיינו ילד בן 15 המתנשא לגובה 1.81 מבשל לעצמו, עורך קניות, הולך לרופאים ודואג לכל מחסורו (הסוכן שלו מביט ושומר מלמעלה), וכל זאת- למען חלום ההצלחה בכדורגל ביום מן הימים.

ליעד, לא פשוט לחיות על אדמת ניכר.
“כשהתקבלתי בגיל 10 לקבוצה בגרמניה לא ידעתי מילה באנגלית או גרמנית. תקשרתי עם תנועות ידיים, הרגשתי זר ושונה. שום דבר לא בא לי בקלות ובכל אימון נלחמתי מחדש על מקומי. בסוף אותה שנה הגיע מאמן חדש שהחליט לנפות חצי קבוצה ואני ביניהם. בכיתי המון ואבא אמר לי משפט מנצח: “מכישלונות אנחנו צומחים”.

נבחנתי במספר קבוצות ובשל קשיי תקשורת ושפה התקבלתי לקבוצה שנייה בברלין, שם שימשתי כקפטן והבקעתי פנדל אחרון בטורניר וניצחתי את המשחק. זה היה השלב שהפכתי לחלק מהקבוצה. הוזמנתי להיבחן בקבוצה הראשונה יחד עם עוד 80 ילדים, ומתוכם 3 נבחרו ואני ביניהם. הייתי מאושר, שיפרתי את הגרמנית שלי והרגשתי טוב.

אך לצערי, זו הייתה השנה הקשה ביותר שיכולתי לחוות. המאמן דיבר איתי ואמר כמה שהוא מאמין בי, אך למדתי על בשרי שמילים לחוד ומעשים לחוד. באימונים הייתי טוב, נתתי את כולי, קיבלתי מחמאות ולמשחקים לא הוזמנתי. המשכתי להשקיע, הגעתי לכל אימון ראשון והתאמנתי הרבה לבד. לקראת סוף השנה המאמן אמר לי שאני לא בתוכניות לשנה הבאה. שוב, צריך להתחיל הכל מחדש.

בכל תפקיד שהמאמן ישלב אותך, תיתן את הטוב ביותר (צילום: אינטרכט פרנקפורט)

דקלמתי לעצמי אין ספור פעמים “שום דבר לא ישבור אותי”. שוב הגעתי לקבוצה חדשה ואז המאמן החליט שאהיה בלם ולא קשר אחורי. התאכזבתי מאוד. בסוף אותו אימון אבא שלי היה כעוס ואמר לי “עוד פעם אחת אתה מתנהג על המגרש כאילו אתה עושה טובה ואני לא אגיע יותר לשום אימון. בכל תפקיד שהמאמן ישלב אותך אתה תיתן את הטוב ביותר”. זה משפט שמלווה אותי עד היום. מה גם שהמאמן צדק ובלטתי בתפקיד.”

עוד לפני שהגעת לפרנקפורט, אבא שהיה במגרשים החליט לתעד אותך.
“אבא החליט לצלם את כל משחקי הקבוצה, ובדיעבד זה התברר כמעשה גאוני. השחקנים והמאמן התמכרו לסרטונים, כשמטרתו של אבא הייתה ליצור “סרטוני ביצועים” שישמשו אותי בעתיד. אני זוכר את אבא בקור של אפס מעלות מצלם משחק כולו קפוא, עם חיוך מאוזן לאוזן. סוכן השחקנים שלי קיבל סרטונים שאבי ערך ובהמשך קיבלתי הצעה מאינטרכט, כשברלין סרבו לשחרר אותי ובגלל ההקפאה של המעבר באמצע העונה לא יכולתי לשחק. נשכתי שפתיים והמשכתי להתאמן”.

אין דבר כזה לוותר – עניין של אופי ומנטליות (יח”צ)

אתה עקשן ובעל כח סבל מדהים.
“אסור להחמיץ אימונים. גם כשנשברו לי 2 אצבעות ביד, המשכתי את האימון ולאחריו נסעתי לבית חולים לגבס את האצבעות. באחד האימונים הרגשתי כאב חד ברגל בכל בעיטה ולא התייחסתי. אחרי שבועיים, כשקשה היה לעמוד ניגשתי לרופא שאמר בצורה קרירה (גרמני טיפוסי) שיש לי קרע בשריר ונדרשת מנוחה של חודשיים פלוס. זה היה לפני המבחנים שלי בפרנקפורט. שיחקתי עם קרע ועם תחבושות שנתן לי פיזיותרפיסט מדהים והן הקלו על הכאב. בגלל שהקרע היה ברגל ימין לא השתמשתי בה ובעטתי רק בשמאל. זה אופי וגם חלק ממנטליות. אין דבר כזה לוותר”.

מה מצבך היום בקבוצה? כמה משחקי ליגה כבר היו?
“כבר עברנו 7 משחקי ליגה. אצלנו כל משחק באורך 80 דקות. יש לנו 5 ניצחונות ו- 2 תיקו. אנחנו כרגע במקום הראשון עם 17 נקודות ויחס שערים 21/10. לפעמים אני הקפטן. יש לי תחרות מאוד גדולה בהרכב עם  שחקנים מגרמניה, בוסניה, קרואטיה ומרוקו, בינתיים אני לא מאכזב ועומד בגבורה. כרגע יש השבתה לחודש מהאימונים בשל הקורונה אולם קיבלנו אישורים להתאמן בגלל שאנחנו מועדון מקצועני”.

הקבוצה במקום הראשון בטבלה (צילום מסך)

הגרמנים עם קשוח. עד כמה המאמנים בגרמניה קשוחים?
“בגרמניה אי אפשר לשאול את המאמן למה אני לא בהרכב. המאמן לא מדבר. אתה יכול להרגיש טוב באימונים ולא להיות מוזמן למשחק. אבל צריך להבין שהמאמן הוא לא האישו .הוא לא נגדנו. שחקן צריך להבין איפה הוא טועה כדי להתקדם הלאה, ולא להאשים את כולם כולל המאמן”.

חווית גזענות בתור יהודי על אדמת גרמניה?
“פעם שיחקנו במזרח ברלין וצעקו לי “תורכי מסריח”, כששיחקנו בדרום ברלין אמרו לי “יהודי מסריח”. וזה לא היה פשוט. בסופו של דבר היום אני מדבר גרמנית שוטפת ואני לא מבליט את הסימנים היהודים ולא מתגרה באף אחד איפה שלא צריך”.

ליעד נבט – למרות כל הקשיים עושה חיל בגרמניה (אינסטגרם ליעד נבט)

בגילך הצעיר, איך אתה מתמודד עם המנטליות הגרמנית ועם כל הקשיים?
“יש לי מאמן מנטלי שחי בארץ. לפחות פעם בשבוע אנחנו מדברים. הוא מדריך ומכוון אותי ונותן לי תובנות. הוא מלמד אותי איך להסתכל על הדברים, מלמד אותי להישאר מפוקס ולנהוג בבגרות נפשית”.

המשפחה בארץ, אתה בפרנקפורט. מה לגבי הגעגועים?
“יש לנו כמשפחה מטרה. יש וידאו ואנחנו מדברים כל הזמן. אמא ואבא שותפים מלאים לדרך גם מרחוק. השנים בגרמניה לימדו את כולנו להיות קרי רוח”.

שם משפחתך נבט ולדעתי זה לא מקרה. אתה כמו זרע שעדיין בתהליך הנביטה שלו ולבסוף תתפתח לצמח בוגר.
“צריך לעולם לא לוותר. רק בעבודה קשה אפשר להצליח ושום דבר לא בא בקלות. על התובנות האלה גדלתי וחונכתי. גם אם לא אהיה שחקן (מה שלא יקרה) אני כבר מוכן לחיים”.

קרא עוד
Back to top button
Close