"אורי תמיד היה עם כדור מחובר לרגל"

עד ה־6.6.25, עמודי הפייסבוק והאינסטגרם של יערה איכילוב, אמו של אורי, התמקדו בעיקר בעשייה המקצועית שלה – נטורופתיה, אימוני כושר וקידום אורח חיים בריא.

אלא שמאז אותו יום ארור, שבו נפל בנה האהוב אורי כהן ז"ל ברצועת עזה, השתנתה הפעילות שלה ברשתות החברתיות מן הקצה אל הקצה – וכיום היא מוקדשת כולה להנצחתו ולשמירה על זכרו.

כך למשל, רק יום קודם לכן, ב־5.6, עוד הספיקה יערה להכריז על סדנה חדשה לקידום אורח חיים בריא שתוכננה להיפתח בהמשך החודש. אך המציאות הקשה טרפה את הקלפים, ומאותו רגע הפכו הפלטפורמות הדיגיטליות שלה ממקום של עשייה והתפתחות אישית – לבמה של זיכרון, כאב ואהבה שאינה נגמרת.

"המוות משחק עם המוח משחק אכזרי ומתעתע", כתבה יערה בתחילת השבוע ברשתות החברתיות. "אורי נהרג, אורי לא חוזר. המוח מבין אבל ממשיך לחפש אותו, הגוף שלא נגע בו 10 חודשים מחכה שעוד מעט ייכנס בדלת מלוכלך על מדים לחיבוק של החיים. וככה יום יום, שעה שעה. להתהלך בין מציאות להזיה. לדעת ולא לקלוט. לנסות לנשום ולהיחנק. הורה לא קובר ילד באדמה".

בחלקו השני של מאמר ההנצחה והפרידה מאורי כהן ז"ל, יערה פותחת את ליבה ללא פילטרים – ומשתפת בכאב הבלתי נתפס שמלווה אותה מאז נפילתו, לצד הזיכרונות, הגעגוע והמאבק היומיומי להמשיך קדימה. בתוך כך, היא מתארת גם את הקשר המשפחתי המיוחד שנרקם סביב דמותו של אורי, ובפרט את מקומו בחייהם של אחיו הקטנים

יום הזיכרון כשהמלחמה עדיין ברקע, שתפי בתחושות שלך ושל המשפחה לקראת היום המשמעותי הזה, איך אתם ההורים פועלים כדי להנציח את זכרו של אורי.
"יום הזכרון הוא יום קשה מנשוא. זה יום הזכרון הראשון, זה מבלבל ומפחיד הכאב מעורר אימה. העובדה הנוראית שאני קמה בבוקר ורואה עוד הותר לפרסום אחרי כ"כ הרבה זמן לחימה מייצרת רגשות קשים של האם זה קרה לשווא? האם כל מאוד החיילים ההרוגים מסרו חייהם ללא תכלית? מעבר לפלאשבק הנוראי של ה"הותר לפרסום" של אורי, מעבר לכאב העצום על המשפחות החדשות שחייהם נחרבו. תחושת הביחד של העם שלנו, הרגישות והאיכותיות של העם שלנו מאפשרת לעבור את היום הזה".

ספרי לנו פרט מפתיע שאפיין את אורי שחשוב שכולם יכירו וידעו
"⁠אורי אהב כדורגל, נשם כדורגל. במגרש , בבית, עם האחים שלו. לא וויתר היה קשוח , התאמן גם בבית. אהב להיות פיזי. הוא תמיד היה עם כדור מחובר לרגל. בסלון המדרגות. הוא אהב גם ללכת מכות עם האחים שלו תמיד ורק בצחוק. היו נכנסים למיטה ומשתוללים, קופצים ומתאגרפים. אבל כשזה היה מגיע לנוגה, בת זוגו, הוא היה ההיפך. דואג, אוהב, עדין, רגיש ורומנטיקן חסר תקנה".

עד כמה הכדורגל, בפרט עם בני הנוער משפיע על ההתמודדות עם השכול.
"כדורגל זה מקום קבוצתי, יש מטרות משותפות, זה ביחד. כדורגל זה המקום לעבוד חזק עם הגוף, להתרכז במטרות, בדרך, בהצלחות והכל בעבודה. זה עוגן וזה נותן גם חוזק מנטלי. ככה אורי היה בדרכו בכדורגל וזה נתן לו הרבה כוח לחיים".

אורי הותיר אחריו ארבעה אחים, מספר בלתי נתפס של אחים שכולים. איך הילדים מתמודדים עם האובדן הבלתי נתפס הזה שנה אחרי, בטח לאור העובדה שאורי הקרין שמחה ואופטימיות חסרת תקנה בכל מקום בו היה.
"לאורי שני אחים בוגרים מנישואיו הראשונים של אבא שלו. הקשר לא היה יומיומי אבל היתה המון אהבה. ועוד שני אחים קטנים , שגם שיחקו שנים כדורגל , בעיקבותיו. דן בשנת שירות, הוא מאוד עסוק ועבודתו מאוד משמעותית. משמעות נותנת כוח. באוגוסט הקרוב יתגייס.ניר

ניר בכיתה יא' ,עסוק בבגרויות, בתנועת הנוער. החברים הטובים של אורי שם עבורם כמו אחים גדולים, בדיוק כמו אורי. אורי היה ילד חייכן אוהב ואהוב מלא קסם, שובה לב. לצד הכאב העמוק והאינסופי אנחנו ממשיכים ונמשיך לחיות לאורו של אורי שלנו. בחיוך גדול באהבה ונתינה".

אתר ג'וניורליג משתתף בצער משפחת כהן וימשיך ללוות אותה, מי יתן ולא תדעו עוד צער.